מוקדש באהבה לזכרו
ערב יום כיפור, 2019, אני מקבל הודעה כי תמיר אלוני נפטר.
תמיר היה המורה הראשון שלי בעולם הריפוי. מכללת מדיסין של 1998, שנה ראשונה בלימודי רפואה סינית, שנה של גילוי כיצד המציאות הישראלית המאובקת אליה התרגלתי, מציאות של קוטג', שניצל, צבא, טלוויזיה, אוטובוס, רמת גן, חבר'ה, יכולה להיפתח פנימה ולהוציא משם שקט, עדינות וקסם.
תמיר היה האדם הראשון שהשפיע עלי בדרך החדשה. איש גבוה, רזה, חזק ושברירי בו זמנית, מאיר עיניים, תספורת קצוצה, הולך עם קפקפי אצבע ומכנס דייגים כאילו עכשיו הגיע מהחוף בקופנגן. היינו נפגשים קבוצת תלמידים ותלמידות בדוג'ו של מכללת מדיסין דאז. באולם המרופד כולו מזרן לבן, כל אחד עם השריטות והפנטזיות שלו, ושם התאמנו באומנות הצ'י קונג, תירגול כוח החיים בהנחייתו של תמיר.
הנוכחות של תמיר הפיצה עוצמה, צלילות, קשב. הייתי יוצא מהשיעורים הללו עם תחושה שיש קסם בעולם, והקסם הזה מורכב מהדברים הפשוטים ביותר: ארגון היציבה, הנשימה, תשומת הלב, וסבלנות לעשות שוב ושוב תנועות פשוטות, מחזוריות, עם תיקון עדין. עם ההתמדה האסימונים החלו ליפול, החלל ניפתח, וניכנסנו למצב תודעה אחר. את המיומנות הזו להיכנס למצב המדיטטיבי קיבלתי ממנו ואותה אני שומר ומטפח מאז כמו אוצר יקר, מתנה שתמיד נימצאת שם, מוכנה לשימוש.
במרחב התודעה של הצ'י קונג אשר תמיר לימד אותנו ליצור, כל השאלות הבוערות לכאורה של כסף, מעמד, חשבונות עם החיים, היו מיטשטשות. התחושה הייתה כי כל מה שאתה זקוק לו כבר קיים: עיניים, ידיים, רגליים, נשימה, תנועה, מה צריך יותר? גם מחשבות על המוות הופיעו שם: מה המשמעות של מוות אם יבוא לפתע, כאשר האדם הנימצא בחוויה שכזו? כיצד אפשר למות כשאתה כבר נימצא בתוך חווית הצ'י קונג? כיצד חווה את המוות האדם שמתרגל?
והיה שם עוד משהו. כשנתיים אחרי שיחרורי משירות הקרבי, פגשתי אדם שבמידה רבה הרגשתי דמיון אליו, אדם שמחפש דרך אחרת, לא אלימה כדי לבוא במגע עם המציאות. גם לי וגם לתמיר (כך הבנתי מקריאה בספרו), היה "סיפור" עם אלימות ועם גבריות אלימה, סיפור שמשותף כנראה להרבה גברים ישראלים. בזכות התרגול עם תמיר התחלתי לכבד יותר את החיים, ושאלתי את עצמי שאלות על המקומות בהם האלימות ליוותה את חיי. שאלות אלו הובילו בסופו של דבר לעזיבה של הרגלים ומסגרות אלימות בהן השתתפתי, תוך העמקת החלטתי להמשיך בדרך של כבוד לחיים, טיפוח החיים, ובחירה בדרך הטיפול והריפוי.
המשכתי עם תמיר לשנה שניה של צ'י קונג, ל"מורעלים" בלבד. בהנחייתו לקחנו את התירגול עוד שלב הלאה: תרגילי צ'י קונג לשטיפת מוח העצם, שעות של עמידה ללא תנועה, הבנה של דקות התנועה, ההבדל בין תנועה קצרה לארוכה, סודות שהתגלו. הרגשנו בני מזל, זיהינו כי זכות גדולה נפלה בחלקנו, לחלוק עם תמיר את מטענו היקר.
השיעורים של תמיר והלקח כי ניתן לחוש בקיומו החמקמק של המושג הזה "צ'י" ליוו אותי בדרכי כמטפל וכמורה. מצאתי את הלקחים החוויתיים משיעוריו גם בביטויים הטכניים, עשירי הידע של רפואת המזרח: בטיפולי הטווינה, בדיקור, בצמחי המרפא, בתזונה, בשהיה בטבע, בתור לרכבת וביחסים בין אישיים, ואף כיום מלווים אותו שיעוריו בעודי מנסה לטפח את הרפואה המשלימה בלב הממסד הרפואי. הדרך הכנה, הצלולה, אשר תמיר לימד בצ'י קונג התגלתה כבעלת ערך גם בתחומי החיים האחרים. היכולת לקחת את העשייה צעד נוסף קדימה ופנימה, להמשיך ולתרגל, לחפש, להתמיד עוד ועוד בריכוז עדין, בתשומת לב, עד שמשהו מופיע, עד שהעשייה מובילה להתמרה של המציאות.
בשנים אחרי סיום הלימודים עם תמיר, הופיעו תחנות קטנות נוספות שאפשרו לי לפגוש את הצד האנושי שבו: פרידה לפני נסיעתו הפתאומית לדרום אמריקה אשר קטעה את תהליך הלימוד, מפגשים חוזרים בכנסים, ביקור שלו כמרצה אצלינו במחלקה האונקולוגית באיכילוב, קריאה של ספרו "בדרכי" אשר גילתה לי עוד על האדם והמתרגל שכבר הכרתי, טיפול במטופלים משותפים, ביקור בבית שלו ושל אשתו לילך וכעת גם פטירתו.
בשנים הללו בהן התבוננתי במורה הראשון שלי בדרך הריפוי, למדתי שיעורים נוספים כיצד ניגודים יכולים להתקיים בדמות המורה, כיצד ניתן להעריך ידע אשר מורה נותן גם אם לא מסכימים עם כולו, וכיצד אני כתלמיד יכול להכיל את אותם ניגודים. השיעורים האחרונים בינתיים, שיעורים שכבר ראיתי דומים לו אצלינו במחלקה האונקולוגית, עוסקים בנושאים כגון: כיצד החיים בדרך הטיפול והריפוי אינם ערובה לבריאות איתנה, וגם כיצד הצ'י קונג עשוי לשמש למטרות מרפא או כדרך רוחנית המוסיפה חיים לשנים גם אם בסוף התהליך לא מגיעים להחלמה ממחלה.
למרות שתמיר איננו, שיעוריו ודמותו התמירה ימשיכו ללוות אותי כל חיי דרך התרגול שלי, בטיפולי ובמסר שאני מבקש להעביר לתלמידי מעבר לידע ולמילים.
אז מכל הלב תמיר, יהי זכרך ברוך.
נכתב ע"י אייל שפרינגר, תלמיד של תמיר אלוני.
