צמח הפיגם ברפואה ובמאגיה היהודית
מאת פרופ' אברהם אופיר שמש
ריח חריף, עלים בצורת חמסה, טיפול בהכשות נחש, גירוש שדים, הגנה מעין הרע ואיזון מיניות מוגזמת… צמח הפיגם (רוטא), אולי ה-מלך של יהדות ארצות ערב, במאמר מקיף ומרתק מאת פרופ' אברהם אופיר שמש, הסוקר את שימושיו הקליניים לצד יחוסיו המאגיים, כפי שהופיעו בכתבי החכמים של ימי הבניים והעת החדשה.
שמות:
פיגם (Ruta sp.)
שמות אנגליים: Rue, Herb of Grace;
שמות ערביים: רודא, סדאב, סאטדב, שד'אבה, ג'אדא'ב, פיגן, פיז"ל
חלקי הצמח בשימוש רפואי: עלים, מיץ עלים, שמן פיגם
צמח הפיגם- שיוך בוטני ושימוש היסטורי
משפחת הפיגמיים כוללת עשבים רב שנתיים או בני-שיח, בעלי ריח חריף. ישנם שני מינים בולטים, המשמשים לנוי ותבלין: פיגם ריחני (R. graveolence) אשר מוצאו מאירופה הדרומית, ופיגם מצוי (R. chalepensis) הגדל בר באזור ים- התיכון, בין היתר גם בארצנו1 . הפיגם הוזכר לראשונה בספרות חז"ל2 , וזיהויו בקרב פרשני ימי-הביניים אינו מוטל בספק3. הפיגם נחשב כצמח בושם חביב בקרב עדות המזרח (לטקס הבדלה למשל). הוא תופס מקום בעולם התרופות הקונבנציונלי, מחד גיסא, ובעולם המאגיה-הרפואית, מאדך גיסא. במאמר זה נחקור את שימושיו הנפוצים ונתייחס לשני קטגוריות אלו בנפרד.
הפיגם בטיפוליים רפואיים רציונליים
בעולם היווני והרומי שימש הפיגם למגוון טיפולים שונים. בחיבורו De Materia Medica מדווח דיוסקורידס על השימוש בשני מיני הפיגם במקרים של דלקות, מחלות מעיים וסילוק תולעים בקיבה, טיפולים בהכשת נחש ולהקלה על כאבי פרקים, כאבי עיניים וכאבי ראש4 . התלמוד הבבלי (עבודה זרה, כח ע"א) המליץ לטפל ב'עינב', היינו מורסה קשה, באמצעות "טיגנא בדובשא", ולדעת רש"י הכוונה לפיגם מבושל בדבש5 .
הרמב"ם אפיין את הפיגם כבעל טבע חם ויבש והמליץ עליו כמרכיב בתריאק (תרופה המורכבת מארס נחשים ועקרבים, בשילוב צמחים שונים, לטיפול בהרעלות והכשות למינהן. התרופה היתה נפוצה ביותר בארץ ישראל בתקופה הביזנטית ובימי הביניים- הערת העורכת) נגד הכשות נחשים, כמרכיב בחוקן וכתרופה יעילה לפעילות מינית (לעידוד הזקפה ולעוררות הליבידו)6 . מעניין, כי השימוש בעלי הפיגם לטיפול בהכשות נחשים מקובל עד לדורות האחרונים גם ברפואה המסורתית של ערביי ארץ-ישראל7 .
לדעת רבי נתן בן יואל פלקירה (בן המאה ה- 13) הפיגם ניחן בשלל תכונות רפואיות. הוא מונה למעלה מעשרים בעיות רפואיות הניתנות לריפוי בעזרת הפיגם, דוגמת: טיפול ביבלות, הקרחת השיער (חולי השועל), הפגת ריחות רעים, טיפול ב"כנזיר" (מססת העור, Scrofuloderma), תרופה ל"נמלה" (אקזמה או פצע מוגלתי), לקולנג' (כאבים בבטן, Colica), לתולעים בקיבה, להורדת החשק המיני (בניגוד להשקפה המובאת אצל הרמב"ם לעיל) וכטיפול באדם אשר שתה רעל8 . רבי מאיר אלדבי (בן המאה ה- 14, ספרד) המליץ לטפל בכאבי אוזניים עם שמן פיגם מחומם9 .
בדומה לפלקירה גם רבי חיים ויטאל כלל את הרוטא בתכשיר להפגת ריח רע מהפה (הליטוזיס)10 . רבי אברהם חמווי טען כי שמן רוטא "מסיר הכאב, טוב לחמם הכליות והכיס הקרים" 11. רבנים באיזמיר במאה ה- 19 המליצו לאנשים הסובלים מתאווה מינית מוגברת להשקיט את תאוותם עם הפיגם, וכבר ראינו לעיל שסגולה זו נזכרה כמה מאות שנים קודם לכן אצל רבי נתן פלקירה 12. רבי רפאל אוחנה ממליץ לאדם "גונח", הסובל משיעול כבד, לשתות את הפיגם בתוספת של יין בעל תכולת אלכוהול גבוהה: "קח עשב הנקרא פיז"ל ובלה"ק נקרא רוט[א] ובערבי נקרא ג'דא'ב וערב ביין חזק וסעוד בו ויועיל" 13.
הפיגם בעולם האמונות ובמאגיה הרפואית-יהודית
בעולם האמונות העממיות נחשב הפיגם לצמח המקנה הגנה מפני עין הרע, מחלות ופגעי שדים ומזיקים14 , וזאת משום עליו דמויי כף-יד המזכירים את "החמסה" הידועה, וכן משום ריחו החריף המסוגל לגרש גורמים דמוניים 15. פן אחר בהקשר המאגי של הפיגם הן פעולות מיוחדות הקשורות ללקיטתו, כדוגמת ההמלצה לעקור אותו מהשורש קודם נץ החמה ודווקא על ידי סכין מזהב16. הוראות מעין אלה צורפו לצמחי מרפא פלאיים ובעלי כוחות מיסטיים נוספים, כגון הדודאים17 (Mandragora autumnalis).
סגולתו המאגית-רפואית של הפיגם לגירוש מזיקים נזכרה בחיבורים רבים במאות האחרונות. הרופא הירושלמי רבי מרדכי מלכי , אשר חי ופעל במאה 17 כותב: "ויש מיני עשבים שבורחין המזיקין מהם, כגון הפיגם הוא הרודה וגם הארטימיצייא [=לענה, Artemisia) בורחין ממנה המכשפות "18. רבי אלעזר פאפו (מאה 19) בספרו האנציקלופדי "פלא יועץ", המכיל עצות ורעיונות בתחומים שונים מפליג בשבחו של הפיגם. לטענתו, יש חובה לשאת אותו להגנה מפני עין הרע, שכן פגע זה עלול לגרום לאדם צרות ומחלות: "וכבר יש בספרים כמה סגולות מעין הרע ובפרט עשב הרוטה שהוא מסגול מאוד לנושאו עליו וראוי לילך אחריהן כי הוא בכלל ונשמרתם מאד לנפשותיכם"19 .
המקורות לכוחותיו המאגיים של הפיגם בראי החכמים
חכמים במזרח ניסו להסביר מאין שואב הפיגם את כוחו במלחמה נגד דמונים. בספרו 'ככר לאדן' טען רבי חיים יוסף דוד אזולאי (החיד"א, א"י מאה 18) כי כוחו של הפיגם טמון בשמו: "עשב הנקרא רודא מועיל לעיה"ר [לעין הרע] ולבטל הכישוף. ושמעתי מרבני עיה"ק מעשה נורא ע"ז [על זה]. ויש שם קדוש רוטא, ויכוין הנושא עשב הנז'[כר] בשם זה וטוב לו. ובל'[שון] משנה נקרא עשב זה פיגם. וידוע כי אות יוד על המחשבה והוא בחי'[נה] עליונה ואפשר לרמוז כי בא אות היוד בתוך פיגם לבטל פגם הס"א [הסטרא אחרא] וגם מועיל למגיפה" 20. החיד"א סבור כי הפיגם שואב את כוחו משום ששמו קרוב לאחד משמות הקודש ('רוטא', כשמו המדעי). זאת ועוד, הקרבה בין המונחים 'פיגם' ו'פגם' והתוספת של האות י' של הפיגם, המרמזת לשם ה', מסמלת את הכנעת הכוח הרע השורר בזמן מגיפות. נשיאת הצמח כקמיע תוך כוונה לשמו המיוחד עשויה להטיב עם האדם במיוחד בשעת מגיפה.
בספרו 'רפואה וחיים' מציע רבי חיים פלאג'י (איזמיר , המאה 19) משמעות סמלית נוספת לתועלת הרפואית הטמונה בשם העברי של הרודה: "ושמעתי מפה קדוש הרה"ג המקובל כמהר"ר יעקב ניניו ז"ל כי הפיגם אותיות מגיפה, שהוא מציל מן המגיפה" 21. בעולם המאגיה הקדומה, מחלה או כוחו של שד נובעים משמם, ולכן חשוב להכירם בשמם המדויק 22. כוחו המאגי של הפיגם (בתוספת הא הידיעה) נובע מכך ששמו קרוב למילה מגיפה (בשֹיכול אותיות), ולכן הוא מסוגל לשלוט בה.
הפיגם כצמח מגן על היולדת ותינוקה
עד להתפתחותה של הרפואה המודרנית, שיעור התמותה בקרב יולדות, עוללים ופעוטות היה גבוה, והקדמונים ייחסו את גורלם המר לסמכויות-על דמוניים, כגון שדים ומזיקים23 . מקורות ההלכה והמנהג מדווחים כי הפיגם נחשב לצמח סגולה המגן על היולדת ותינוקה, הנחשבים לפגיעים24. יולדת ותינוקה חשופים יותר לעין הרע, ומצבם הבריאותי הרגיש והעדין עלול להתערער עקב כך. רבי שם טוב גאגין, אשר כיהן כרבה הספרדי הראשי של אנגליה (תפר המאות 19-20) מציין בספר המנהגים שחיבר, 'כתר שם טוב', כי אמונה זו רווחה בעדות מסוימות דווקא: "נוהגים לתלות ראשי שומים ומין עשב הנקרא רודה ומאמינים לעין הרע, אבל בלונדון ואמסטרדם נקיי הדעת אינם נוהגים בהזיות הללו" 25. האמונה בפיגם כצמח המגן מפני עין הרע היתה נפוצה בעיקר בקרב יהודי האימפריה העו'תמאנית26. לאבחנה זו מצטרפים דברי הרב גאגין כי השימוש בו לא היה נפוץ בקרב יהודים בקהילות אירופה ואלה אף נהגו בזלזול באמונות מסוג זה27.
הפיגם בספרות ההלכתית
נשיאת אגודות פיגם כהגנה נגד מזיקים עוררה את הדיון, האם מותר הדבר גם בשבת, במקומות שאין בהם עירוב. רבי חיים פלאג'י (איזמיר מאה 19) מוסר כי הנוהג לצאת לרשות הרבים במחרוזות-קמיעות של פיגם, רווח באוכלוסיות מגוונות בקהילה היהודית: "אנשים ונשים, גדולים וקטנים משום רפואה מעין הרע וכישוף"28 . הוא מתיר לשאת את מחרוזות הפיגם בשבת, ובעקבותיו התירו את הדבר חכמים נוספים29.
על רקע סגולותיו של הפיגם, נהגו להביאו למקום טקס המילה, כדי להגן על הנימול הרך. במקרה זה התעוררה השאלה, האם מותר להביאו בשבת גם במקום שאין עירוב, שכן מדובר למעשה, באופן ריפוי שאינו רציונאלי. רבי עובדיה יוסף ז"ל (ישראל, המאה 21) כותב: "ונראה שלכן נהגו רבים כשמביאים את התינוק למילה שמים עליו את העשב רודא הנ"ל, להגן מעין הרע. ונראה שמותר לומר לגוי בשבת להביא לו דרך רה"ר [רשות הרבים] את העשב הנ"ל"30 . הרב עובדיה יוסף התיר להביא את הפיגם על ידי נוכרי, על אף שהוא סממן אירציונאלי, שכן בכל זאת מקובל שהוא מועיל להגנת התינוק.
מאמר זה הנו הראשון בסדרת מאמרים מאת פרופ' אברהם אופיר שמש, החוקרת לעומק את השימוש בצמחי מרפא ואת הנחיות החכמים לגביהם, מתוך הידוע מספרי הרפואה היהודיים ומן הכתבים הרבניים בימי-הביניים ובעת החדשה. המאמר התפרסם בכתב העת קורות: שנתון לתולדות הרפואה ומדעי הטבע (ספר היובל), ש' קוטק (עורך), כרך טז (תשס"ג), עמ' סז-קב.
פרופ' אברהם אופיר שמש- חוקר ומרצה בכיר במחלקה למורשת ישראל באוניברסיטת אריאל בשומרון. תחומי התמחותו המדעיים הם: תולדות הטבע, תולדות המזון והתזונה, אקולוגיה וסביבה במורשת ישראל, רפואה וחומרי מרפא בארץ ישראל הקדומה, אתנובוטניקה, אתנו זואולוגיה וספרות רבנית.
אתר אישי ויצירת קשר:
http://www.ariel.ac.il/Projects/trp/GeneralInformation.asp?numRec=49
הפניות:
1. פאהן, מגדיר, עמ' 224.
2. על הפיגם ראה לעף, פלורה, ח"ג עמ' 317 – 321; פליקס, כלאי, עמ' 150, 157 – 161; פליקס, הצומח, עמ' 123.
3. ראה למשל בפירשו של הר"י בן מלכי צדק שזיהה את הפיגם כ"רוטא" (שביעית פ"ט מ"א) והרמב"ם כתב בפירוש המשניות לכלאים פ"א מ"ח: "פיגם בל' ערב סדאב ובלע"ז רודא). הרמב"ם הבחין בין הפיגם הריחני (התרבותי R.graveolens) הנקרא "גני" או רוטה לבין הפיגם המדברי הגדל בר (= R. halepensis ) הנקרא פיג'ן (רמב"ם, ביאור מס' 279). וראה עוד עמר, גידולי, עמ' 233.
4. דיוסקורידס, III, 52. על השימוש בפיגם במקורות הקלאסיים ראה גם פלביץ' ויניב, ב, עמ' 263.
5. ראה רש"י, שם ד"ה 'טיגנא בדובשא' – "עשב הנקרא רוד"א בלע"ז ושוחקים אותו עם הדבש". בצרפתית עתיקה: rude. ראה קטן, אוצר, מס' 1820.
6. סיכום המקורות שבכתבי הרמב"ם ראה לב, חומרי, עמ' 215.
7. פלביץ, סקר, עמ' 127.
8. צרי הגוף, עמ' 230.
9. שבילי אמונה, נתיב רביעי, השביל הראשון.
10. כ"י ויטאל, צג ע"א, פסקה קפח; בוכמן ועמר, רפואה, עמ' 206.
11. נפלאים מעשיך, מערכת ט, ערך שמן רוטה, עמ' פג.
12. ראה רבי יצחק פלאג'י, נפש חיה, מערכת י, ערך יצר הרע, אות כד; יפה ללב, ח"ג, השמטות, מערכת ס' אות ז' סעיף א.
13. מראה הילדים, עמ' 58, אות יט.
14. על הפיגם כסגולה ברפואה העממית ראה למשל טל, צמחי, עמ' 186; פלביץ, סקר, עמ' 127 – 130. על השימוש בו למטרות מאגיות ברפואה העממית הערבית במאה התשע עשרה ראה למשל טובלר, תרומה, עמ' 22, פסקה, 9.
15. לצד הפיגם שימשו צמחים בעלי ריח חריף נוספים לסגולה כנגד עין הרע, כגון השום. ראה דפני, הדודאים, עמ' 68; אוחנה, רפואת, עמ' ט, לג.
16. רבי יצחק בן אליעזר, ספר רפואה וחיים מירושלים, ירושלים תשל"ד, עמ' א.
17. יוסף בן מתתיהו, בן המאה הראשונה לספירה, מספר כי חיתוך של צמח פלאי, כלל הנראה הדודאים, נחשב לפעולה העלולה להמית,לכן לקטו אותה על ידי כלבים (תולדות מלחמת היהודים, ז, ו, ג. וראה: י' זיידה, "החי והצומח בכתבי יוסף בן מתתיהו", קורות, א (תשי"ז), עמ' 341–344). במסורות אחרות תואר טקס מורכב יותר הכולל קשירת כלב שחור לשורשי הדודא. בדיוק בחצות הוכה הכלב ואז נעקר הצמח. ראה דפני, הדודאים, עמ' 20.
18. מלכי, מאמרים, עמ' קלד.
19. ר' אליעזר פאפו, פלא יועץ, תל אביב תשי"ג, ח"ב, ערך 'עין הרע', מג ע"ב.
20. ככר לאדן, מסכת דרך ארץ, דף רפה ע"א.
21. 'רפואה וחיים', נה ע"ב. התייחסות נוספת לסגולותיו המאגיות מופיעה אצל רבי יצחק מולכו, מחכמי תורכיה במאה שעברה. הוא מוסר כי אין לברך על הפיגם כלל, כי עיקר שימושו כצמח בושם הוא לסגולה, ובפועל ריחו אינו ערב: "וכמה פעמים גערתי באותם המברכין ברודה וכיוצא בו שאין בו ריח (טוב) אלא לסגולה". אורחות יושר, עמ' 110.
22. השווה לכך את תשובתו של האמורא הבבלי שמואל (רופא וראש ישיבת נהרדעא) לשאלת התלמוד מדוע יש צורך להכרת שמו של שד? עונה שמואל: שללא ידיעת שמו לא נתן לחבר קמיע נגדו ולבטל את השפעתו (גיטין סז, ע"ב).
23. על כוחם של המזיקים ושמירת היולדת בספרות התנאים והאמוראים ראה רובין, עמ' 52 – 61; ש' קוטק, "שדים ומחלות בתלמוד", בתוך רימון, חולי, עמ' 28–30. פגיעותם של ילדים מפני שדים עולה מסיפור מזעזע שמספר רבי יהודה החסיד (אשכנז מאה 13): ילדים הלכו בצהרים לבית הספר "וראו כולם קטב מרירי ומתו כל התינוקות, רק שניים התעלפו ונפלו בחולי ונפל עורם ובשם (ספר חסידים, 549). על שדים ומחלות במקורות היהודיים הקדומים ראה: ש' קוטק, "שדים ומחלות בתלמוד", בתוך רימון, חולי, עמ' 28–30.
24.על האמצעים המאגיים להגנה על נשים הרות, יולדות ותינוקן מפני כוחות דמוניים ראה בן נאה, לחש, עמ' 97. על שמירת היולדת ותינוקה והאמונות הקשורות בכך אצל יהודי צפון אפריקה ראה בשן, הורים, עמ' 100 – 104. על פעולות מאגיות בירושלים של המאה הי"ט ראה מ' שילה, נסיכה או שבויה?: החויה הנשית של הישוב הישן בירושלים 1840–1914, חיפה ולוד תשס"ב, עמ' 116–122.
25. הגנת היולדת ותינוקה באמצעות פיגם נהגה גם אצל בני תימן. רבי קאפח מספר שביום שישי קנו יהודי תימן את הסדאב ובשבת הלכו עימו ועם צמחי ריח נוספים לבקר את היולדת (קאפח, הליכות, עמ' 157 וראה שם, עמ' 178 – 179).
26. והשווה בן נאה, לחש, עמ' 96.
27. גאגין, כתר, ח"ו, עמ' תקעו.
28. רבי חיים פלאג'י, רוח חיים, או"ח, ח"א, איזמיר תרל"ו, סימן שא, נא ע"ג. על השימוש ברודה לשמירת היולדת ותינוקה אצל הספרדים בתורכיה וארצות הבלקן ראה מ' מולכו, "לידה ולידות בין יהודי סלוניקי, עדות ב, חוב' ג-ד (ניסן –תמוז תש"ז), עמ' 260.
29. כף החיים, אורח חיים, סימן שא, אות קלה, צח ע"ב.
30. שו"ת יביע אומר, ח"ח- או"ח, סימן לז.
לעיון נוסף:
על אכילת פירות ברפואת ימי הביניים
לקביעת תור בקליניקת המרכז לרפואה מסורתית
