נבון או אסון…? על היחס לאכילת פירות ברפואת ימי הביניים
מאת ד"ר אברהם אופיר שמש
מאז ומעולם היו הפירות מאכל שנוי במחלוקת… בראייה עכשווית, פירות נתפסים כמקור לויטמינים, לסיבים ולעושר רב תזונתי רב. רפואות המזרח המסורתיות ראו בהם מקור לליחות, לקור ולחולי. ומה אומרים עליהם חכמינו מבַּית?
פירות העץ תופסים מקום מרכזי בהרכב תזונתו של האדם. מבחינת ערכם התזונתי, יש להבחין בין שתי קבוצות; 1. פירות העשירים בעמילן, בסוכר או בשמן, אשר לעיתים מהווים מקור מזון חשוב לאוכלוסיות שלמות בארצות בלתי מפותחות. 2. פירות שאינם מהווים מקור אנרגטי חשוב, המכילים כמות מים רבה, ותרומתם העיקרית היא בעיקר כמקור לוויטמינים ולמינרלים1 .
בעוד שבתקופת חז"ל רווחה תפיסה רפואית אוהדת ביחס לאכילת פירות העץ2, הרי יש מחכמי ימי-הביניים שהסתייגו מכך. בין הבולטים שבהם היה הרמב"ם, שהציע להימנע מאכילתם בדומה לירקות. יחס זה הוא ביאר ב'משנה תורה':
לעולם ימנע אדם עצמו מפירות האילנות, ולא ירבה מהן ואפילו יבשין ואין צריך לומר רטובים, אבל קודם שיתבשלו כל צרכן הרי הן כחרבות לגוף, וכן החרובים רעים לעולם, וכל הפירות החמוצין רעים ואין אוכלין מהן אלא מעט בימות החמה ובמקומות החמים, והתאנים והענבים והשקדים לעולם טובים בין רטובין בין יבשין ואוכל אדם מהם כל צורכו, ולא יתמיד אכילתם אע"פ שהן טובים מכל פרי האילנות3 .
הרמב"ם מסתייג אפוא, מאכילת פירות בוסר, פירות חמוצים, ואף פירות שהבשילו כשהם חיים. הוא מגדיר את הרימונים, פרישים [חבוש, Cydonia oblonga], תפוחים וקרוסטמלים4 [אגס, Pyrus communis] כפירות ה'מאמצים את בני המעיים'. כלומר, פירות קשים לעיכול, שיש להמעיט באכילתם, ולהשתדל לאוכלם במרחק מן הסעודה5 .
את יחסו השלילי לאכילה מרובה של פירות ביטא הרמב"ם בפירוט רב יותר בכמה מכתביו הרפואיים. בספרו 'הנהגת הבריאות', בו הוא הניח את העקרונות לבריאות תקינה, הוא מציין רשימה של פירות 'לחים' הנחשבים למאכלים שאינם בריאים:
"ואולם הפירות הלחים, כל מה שיעשו האילנות, מזונם רע לאנשים בכלל, אבל קצתם יותר רע מקצתם. מהם שמזונם רע, כמו החרוב, ונישפול"ש 6(Ziziphus) ושורב"ש (Sorbus) [הלמונים והעוזרדין] 7 ומהם פחות רעים, קרובים להיות טובים כמו התאנים והענבים" הם [כביכול] השרים לשאר הפירות והזיקם יותר מעט. ואולם אין הדם המתילד [ג] מן הפירות [האלה] טוב… וכמו שהנכבדים מכל הפירות הם הענבים והתאנים, כן הם רעים ביותר מהם הפרשג"ש והאנפר"שגש [האפרסקים] והמישמיש ולא יקרב לשני אלו המינים בשום פעם… ואולם הפירות היבשים, כמו הצמוקים היבשים [והתאנים היבשים וגרעיני הפסטוק וגרעיני הלוזים] אינם רעים אבל ישובח הטיבול בהם עם המאכל, וכל שכן הצמוקים והפסטוק כי הם מועילים לכבד מאוד8 .
כפי שניתן לראות יחסו לאופי הפרי – אם הוא יבש או לח – שונה, והסיבה לכך היא ההבדלים באופיים על פי תורת המזגים והליחות (ר' לעיל). באופן עקרוני, פירות יבשים אינם גורמים נזק, ואף על פי כן עדיף לאוכלם כתבלין בלבד. פירות לחים אינם טובים, והוא מדרג אותם לפי מידת פגיעתם בבריאות (מהקל לכבד): 1. התאנים והענבים הם הבריאים ביותר, אולם גם אצלם מצוי היזק; 2. חרובים, פירות השיזף, עוזרדין ולימונים רעים יותר; 3. אפרסקים (Prunus persica) ומשמשים (P. armeniaca) רעים ביותר והם גורמים ליצירת ליחות מעופשות וקדחות9 .
הרמב"ם מדגיש שאין להסיק מכאן שכל תוצרת העץ אינה בריאה אלא שיש מוצרים (העוברים תהליך של עיבוד והכנה) המועילים במיוחד למחלות, כגון דבש פירות, משקים, יינות ומרקחות. במהלך הדברים הוא מציין שלדברי החכם היווני גאלינוס10 הימנעות מוחלטת מאכילת פירות מונעת קדחת11, אולם הרמב"ם לא קיבל גישה קיצונית זו, וניסח את הדברים כך שיש להשתדל להמעיט באכילתן.
הרמב"ם מציג המלצות נוספות בנוגע לאכילת פירות: לא לערבבם במאכלים, לאכול פירות המרככים את הקיבה, כגון האגסים הענבים והתאנים, ולא לאכול לאחריהם דבר עד יציאתם מהקיבה. לאחר הארוחה יש לאכול מעט פירות 'מכווצים', כלומר הסותמים את הקיבה והמחזקים אותה, כגון 'ספרגלים [החבושים] והפארש [שזיפים]' 12.
על עיקרי גישתו בעניין אכילת פירות עמד הרמב"ם באחת מתשובותיו לאיש האצולה והשליט האיובי אלפצאל, בנו בכורו של צאלח אלדין. כידוע הרמב"ם שירת בארמונו במצרים כרופאו האישי, והוא גם העניק שירותי רפואה לסגל חצר המלוכה. במברקים האלו הוא מציע לשליט מסכת של דרכי טיפול בבעיותיו הרפואיות האישיות13. המלך סבל מבעיות עיכול, מחלת הטחורים, כאבי ראש, קשיי ריכוז, דיכאון ודפיקות לב וחולשה.
לפי תפיסת הרמב"ם לדיאטה יש השפעה מכרעת על בריאותו הגופנית והנפשית של האדם. בנוגע לבעיות העיכול של האיש הנכבד, הוא מוחה נגד המלצות הרופאים שיעצו לו לאכול פירות בזמנים שונים, כחלק מהדיאטה הרצויה:
אדוננו הזכיר שרופאים אחדים יעצו לו לאכול משמש ואגסים וחבושים אחר האוכל, כמו כן ענבים, אבטיח ורימון לפני האוכל. העבד אינו יכול להבין את טעם העצה הרפואית הזאת. אם מתכוונים לקחת דבר מה לפני האוכל כדי לעורר את התיאבון [כלומר, מתאבנים, אפריטיף א.ש] או אם נוהגים לקחת פירות מתוך הרגל לפני האוכל כדי לרכך את המעיים, או לקחת אחר האוכל פירות המכווצים ועוצרים, כגון אגסים חבושים ותפוחים, הרי זה נכון (בדרך כלל). אבל אם מיעצים לאכול את הפירות הללו ומבארים שהם מועילים במחלה הזאת, הרי זה טעות. כי מאכלי הפירות הנאים מזיקים רובם ככולם לבריאים כלחולים, ביחוד האבטיחים והמשמשים, משום שהם יוצרים מהר ליחות בגוף. מטעם זה רעים ביותר האפרסקין כי הם מקור לקדחות הממאירות. גלינוס אומר, שמאז חדל לאכול פירות נאים, לא קיבל קדחת עד לקץ ימיו…. לכן ימשוך אדוננו ידיו מכל הפירות הנאים.
תפיסות הרמב"ם בעניין אכילת הפירות הלחים השפיעו על חכמים יהודים בדורות שלאחר מכן. דוגמא לכך הם דבריו של הפילוסוף ר' שם טוב בן יוסף אבן פלקירא (1225 – 1290 לערך), שחי ופעל, כנראה בעיר הספרדית פ'לקירא. בספרו הרפואי-פרוזאי 'בתי הנהגת גוף הבריא'14, המוצג בחרוזים ובתים בדומה לספרים שנכתבו בסגנון זה במאה ה- 13, הוא כותב:
ותמעיט מפרי רטוב באכלך
ותאכלהו בטרם מאכלך
ותאכל אחריו ח[ו]בץ וח[ו]מץ
למען הוא לאצטומכא מאמץ15
ללא ספק, דברים אלו בדומה להוראות רפואיות אחרות המצויות בספר מבוססות על דברי הרמב"ם בספרו 'הנהגת הבריאות'.
יחס דומה לאכילת הפירות עולה גם מדברי הרשב"א (ספרד מאה 14) שציין שהעובדה שרוב הפירות 'קשים לגוף כחרבות' ידועה לכל 16. לעומת זאת, ר' דוד די רוסי (מאה 16) מדווח שהחולים בירושלים 'אוכלים קישואים גדולים וקטנים, דלועים והרבה מיני פירות', ואפשר שכוונתו לצמחים ששימשו כחלק מהטיפול הרפואי 17. ר' מרדכי מלכי המליץ לאכול מגוון פירות דווקא לאחר בישולם ולא במצב טבעי: "וכל מין פירות ותותים ותפוחים ואגסים ואבטיחים אינן טובים כי אם יהיו מבושלים" 18.
כשמזרח פוגש מזרח- סיכום צוות האתר
כאשר קוראים את מאמרו של ד"ר שמש על אודות תפיסת פירות העץ בעיני חכמינו, לא ניתן להתעלם מן הדמיון הרב בין תפיסתו של הרמב"ם לתפיסת חוכמות המזרח. במדינתנו בעלת האקלים החם והמזג העצבני, קשה לתפוס אכילת פירות אשר יכול לחולל נזק. להפך, הפירות נתפסים בתור האלטרנטיבה הבריאה, למחוללי הנזק הרציניים- עוגות, סוכרים וממתקים למיניהם… הישראלי רגיל לצנן את מזגו ע"י אבטיח קריר או מנגו עסיסי… אך שותפה לכל הרפואות הקדומות הנ"ל היא התפיסה כי יש לצמצם אכילת פירות עד כמה שניתן, וכי עודף באכילת פירות עלול לגרום לעודף בלחות קרה בגוף, היכולה להתבטא כמצבים של נזלות, בצקות, התקררויות, אסתמה, עייפות וכן הלאה. על פי התפיסה המקרוביוטית, לפירות אופי YIN, מרחיב ומרפה. וגם כאן נמצא משותף מבין תפיסות המזרח לתפיסת חכמי ימה"ב, אשר ממליצים שלא לאכלם לאחר הארוחה אלא אם כבר אז לפניה, ומעדיפים לאכול את הפרי מבושל ולא טרי, להוציא פירות בעלי אופי מכווץ, המסייעים באיסוף הסוגרים לאחר הארוחה ומאפשרים עיכול תקין ובעיתוֹ.
בתאבון! (ובמידה…)
ד"ר אברהם אופיר שמש– חוקר ומרצה בכיר במחלקה למורשת ישראל באוניברסיטת אריאל בשומרון. תחומי התמחותו המדעיים הם: תולדות הטבע, תולדות המזון והתזונה, אקולוגיה וסביבה במורשת ישראל, רפואה וחומרי מרפא בארץ ישראל הקדומה, אתנובוטניקה, אתנו זואולוגיה וספרות רבנית.
אתר אישי ויצירת קשר:
http://www.ariel.ac.il/Projects/trp/GeneralInformation.asp?numRec=49
רוצים לקרוא עוד על פירות מכווצים המסייעים לעיכול? הכנסו למאמר Dumping Syndrome- המקום בו דייסה הופכת למסוכנת
יש שאלות, הערות או הארות? מוזמנים לכתוב לנו כאן בתחתית המאמר!
הפניות:
1. על הערך התזונתי של הפירות ראה החי והצומח, 12, עמ' 99 – 100.
2. כך למשל חכמים אסרו לתלמידי חכמים לגור בערים שלא גדלים בהן פירות משום חשיבותם לבריאות האדם ('שכל מיני פירות מאירין את העינים, ראה: סנהדרין יז ע"ב; תנא דבי אליהו זוטא, טז). על יחס חז"ל לאכילת פירות ראה בהרחבה: נ' רקובר, איכות הסביבה, ירושלים תשנ"ד, עמ' 32 – 37.
3. שם, ה"יא.
4. על זיהוי הקרוסטמלין עם האגס, ראה: פליקס, כלאי, עמ' 93 – 95; עמר, גידולי, עמ' 32. אולם עמר כבר ציין שבלהגים הערביים של ימי-הביניים יש בעייתיות מסוימת בהבחנה שבין שמות האגס ושאר בני משפחת הורדניים.
5. משנה תורה, שם, הלכה ו.
6. על מין זה ראה: נ' פינברון-דותן וא' דנין, המגדיר לצמחי בר בארץ ישראל, ירושלים תשנ"א, עמ' 425 [להלן; פינברון-דנין]. למעשה מיני השיזף לא נחשבו לפירות מאיכות גבוהה, ולכן הם גם נחשבו ל'קלין שבדמאי' (דמאי, פ"א, מ"א). על אזכוריו בספרות היהודית ראה: לעף, ח"ב, עמ' 244; ח"ג, עמ' 134 ואילך; פליקס, עצי פרי, 181–184.
7. על סוג זה ראה: פינברון-דנין, עמ' 286. על אזכוריו במקורות חז"ל ראה פליקס, עצי, עמ' 227.
8. הנהגת הבריאות, עמ' 40–41.
9. על מקורו ומשמעותו של המונח 'ליחה' ראה לעיל.
10. קלודיוס גלינוס יליד פרגמון שבאסיס הקטנה חי ופעל במאה שניה לספירה (131–199). גלינוס התמחה בשימוש ברפואות צמחיות, והוא נחשב לרופא רב השפעה על עולם הרפואה במשך מאות שנים וגם בקרב הרופאים הערבים בימי-הביניים. גם הרמב"ם שהושפע מתורתו הרבה להזכירו. על השפעה זו ראה במאמרו של י' פגל, 'כתביו הרפואיים של הרמב"ם', המצורף למהדורת הנהגת הבריאות של ז' מונטנר, עמ' 2–5. רקע לעיקרי תורתו של גאלינוס ראה, ד' פלביץ וי' יניב, צמחי המרפא של ארץ-ישראל, א-ב, תל אביב תשנ"א, עמ' 11; פנלופי, צמחי, עמ' 11.
11. שם, עמ' 41 – 42.
12. שם. וכך הוא גם הציע בתשובותיו: "אכילת תפוחים וחבושים ומציצת גרעיני הרמון אחרי האוכל הנה זה ראוי מבחינת הנהגת הבריאות לכלל האנשים. תשובות רפואיות, מהדורת ז' מונטנר, בתוך כתבים רפואיים, ד, מוסד הרב קוק, ירושלים תשכ"ה, עמ' 141, פסקה 10.
13. על חשיבותו של הטיפול הנפשי במשנת הרמב"ם ראה במבוא של זיסמן מונטנר לתשובות רפואיות, שם, עמ' 129 – 131.
14. מהדורת ז' מונטנר, תל אביב תש"י. על הספר ומחברו ראה בהקדמתו של המהדיר, עמ' ג-יא.
15. שם, עמ' 10 – 11.
16. שו"ת הרשב"א, ירושלים תש"ך, פיטרקוב תרמ"ג, ד, סימן קכב.
17. א' יערי, אגרות ארץ-ישראל, ירושלים תש"ט, עמ' 187.
18. מלכי מאמרים, עמ' עז-עח.
