שימוש רפואי במזון בתורה שבעל פה – בשר ולחם

מאת עדו ברק

מאמר זה ממשיך ומציג את הנחיות התזונה כפי שעברו במסורת היהודית, ומתמקד באכילת הדגן ולחם על צורותיו השונות, ובאכילת בשר. נסקור את תצורות המזונות הנ"ל, ואת האפשרויות למרפא ולחולי הטמונות בהם. כמו כן ננסה להקביל בין התפיסה הסינית- מקרוביוטית של המזונות ואופן הגשתם, לבין המובא בכתובים.

לחם

"ובבקר תשבעו לחם" (שמות טז יב) – אמר רבי ישמעאל: לפי שאי אפשר לבשר ודם בלא לחם". (מכילתא בשלח).
אפשר לומר שהלחם כצורת עיבוד לחיטה, הוא המזון הבסיסי ביותר, הנפוץ והחשוב ביותר בכל התיאורים בספרות היהודית.
מעבר לתכונת הלחם כמזון בסיסי ומשביע את הגוף, לחיטה ברפואה סינית יש קשר אל הלב, ובצורת עיבודה כלחם יש גם כן קשר נוסף להזנת הלב, כפי שכתוב: "אמר רב יצחק: בתורה ובנביאים ובכתובים מצינו דהדא פיתא מזונא דליבה" (מצאנו שהלחם הזה הוא מזון הלב). בתורה: ' ואקחה פת לחם וסעדו לבבכם' (בראשית יח ה), בנביאים: 'סעד ליבך בפת לחם' (שופטים יט ה), בכתובים: 'ולחם לבב אנוש יסעד' (תהילים קד טו)". (בראשית רבא מח).

ללחם יש השפעות ברמה המנטלית:

"רבי יהודה אומר: … שאין התינוק יודע לקרות אבא ואמא עד שיטעום טעם דגן". (מסכת ברכות מ עמוד א).
"רבי מאיר אומר: כד לא הוה בבר נש דעה, אינון דאמרין לא אכל ההוא גברא פיתא דחיטין מן יומיה". (אדם שאין בו דעת, יש אומרים עליו שלא אכל מימיו לחם מחיטה). (ילקוט שמעוני בראשית ב).

אחת מן הדיעות לגבי מינו של עץ הדעת בגן עדן טוענת שהיתה זו חיטה, ובכוחה לתת דעת לאוכלים ממנה: "רבי יהודה אומר: עץ שאכל אדם הראשון מחיטה היתה". (מסכת ברכות מ עמוד א).
"חמישה דברים מעמידים את החכמה: … האוכל פת שבשל כל צורכו…" (חופת אליהו רבה).
"עשרה דברים קשים ללמוד: … האוכל פת שלא בשל כל צורכו…" (חופת אליהו רבה).

אז מה אתם אומרים על פת חמה?

יש דיעות שפת חמה מזיקה לגוף:
"עשרה דברים ממעטין כח בני אדם: … פת חמה…" (חופת אליהו רבה).
"אחד עשר דברים ממעטים את הזרע: … פת חמה…" (פרקי רבינו הקדוש).
"פת חמה – חמתה בצידה" (יש לה השפעה רעה)(ירושלמי מסכת שבת א ו).

ומנגד, ישנן דעות שפת חמה מועילה לגוף:
"פת חמה עדיפא מקרירא"
"אמר רבי חנינא: פת חמה במוצאי שבת – מלוגמא" (רפואה היא) (מסכת שבת קיט).

ניתן ליישב את הסתירה הזו בכך שכנראה רצוי שהפת תהיה בחום מסוים, לא חמה מידי ולא קרה מידי.
אקלימו של הלחם מעיין לחות, ואולי טמפרטורה מסוימת אשר נוחה לגוף, מאפשרת ללחם להתעכל ולהיספג בצורה שתורמת ומועילה לגוף. אם הטמפרטורה של הלחם חמה מידי או קרה מידי, הדבר עלול לתרום למצב של לחות חמה או קרה.

סוגי לחם

במסכת מנחות ע' עמוד א', מדובר על סוגים שונים של לחם העשויים ממיני דגן: חיטים, שעורים, כוסמין, שיבולת שועל ושיפון, וסוגי לחם העשויים ממינים שאינם דגן כגון: אורז, דוחן, עדשים ושאר קטניות.

בתוך חמשת מיני הדגן, חז"ל אומרים שכוסמין הוא ממין חיטים, ואכן הם מאותה משפחה ותכונותיהם האנרגטיות דומות. השוני הוא בכך שהכוסמין הוא יאנגי יותר ומייצר פחות לחות מהחיטה. ועוד אומרים חז"ל ששיבולת שועל ושיפון הם ממין שעורים, ואכן לשלושתם יש קשר לאספקטים שונים באלמנט העץ.

במסכת עירובין דף פא עמוד א, מדברים על סוגים שונים של לחם, ומצטטים את הפסוק מספר יחזקאל פרק ד' פסוק ט', בו ה' מורה ליחזקאל: "ואתה קח לך חטין ושעורין ופול ועדשים ודוחן וכוסמים ונתת אותם בכלי אחד ועשית אותם לך ללחם", ואומרים שלחם המורכב מכל המינים הללו יחד אינו ראוי למאכל.

הסיבה שכך נאמר ליחזקאל היא מפני שהמעשה הסימלי של הכנת הלחם מששת המינים המוזכרים, בא לתאר מצב בו אוצרות המאכל מצטמצמים, ובכדי להכין לחם יש לאסוף מכל המינים האפשריים, מאחר ואין אפשרות לאפות לחם מחיטה לבד. אבל הגמרא מציינת שלחם העשוי מכל מין בנפרד כן ראוי למאכל אדם. נציין כי המרקם של ה"לחם" העשוי ממינים שאינם דגן, כגון אורז, דוחן וקטניות שונות, אינו כמרקם המוכר של לחם רגיל, מכיון שלקמחים אלו חסרה היכולת להחמיץ ולתפוח, ואם יותירו אותם לתפוח הם פשוט יתקלקלו.
במקום אחר אומרת הגמרא, שאורז הוא קרוב להיות דגן, וגם שאורז ודוחן קרובים להחמיץ.

קמח מלא וקמח לבן

ישנן לא מעט המלצות בכל ספרות חז"ל לאכול דוקא מאכלים שעברו יותר עיבוד והינם יותר עדינים.
למשל: בתלמוד ירושלמי מסכת ברכות פרק ו' א', רואים שישנה עדיפות לפת חיטין מפת כוסמין, ולפת כוסמין מפת שעורין.
במסכת יומא ע"ו עמוד ב' מסבירים שלחם חמודות הוא לחם משובח העשוי מחיטים נקיות.
במסכת סוטה מ"ח עמוד ב' מסבירים שנופת צופים היא סולת משובחת ושמנה.
במסכת פסחים מ"ב עמוד ב' אומרים שאחד המאכלים המועטים התורמים לחיזוק כל הגוף בלי לפגוע בשום איבר אחר מאברי הגוף הוא פת נקייה. בנוסף אומרים באותו מקום שפת נקייה העשויה מסולת גורמת לכך שיהיה מיעוט הזבל (מיעוט הפרשות – יציאות), זוקפת את הקומה, ומאירה את העיניים.

לדעתי, הסיבה שמאכלים מקמח לבן מומלצים היא שאכן הם נספגים במהירות בגוף, ואין צורך להשקיע אנרגיה רבה בעיכולם. יש לזכור שהתזונה הכללית שהיתה רווחת אצל רוב האוכלוסיה בעת ההיא היתה מדגן מלא ומזונות שלמים ומלאים. מעטים מאוד (העשירים ביותר) יכלו להרשות לעצמם לצרוך מזונות 'לבנים' ומעובדים באופן קבוע. ולכן, על רקע של תזונה מלאה כזו, צריכה מועטת של מזונות לבנים לעיתים רחוקות אכן יכולה להיות מחזקת לגוף, ושימשה יותר כתרופה יינית למצבי מחלה וחולשה שונים (למשל, רזון, יובש, תקופות רעב, חולשת גוף, חולשת ראיה וכו), אשר נוצרו מדרך התזונה שהייתה יאנגית בהרבה יחסית למוכר לנו היום.

דייסות מדגנים

"אמר רבה בר יונתן אמר רב יחיאל: ערסן יפה לחולה ולרפואתו. מאי ערסן? אמר רבי יונתן: חושלא דשערי עתיקתא דריש נפיא (שעורים ישנות קלופות מתחילת הניפוי). אמר אביי: בעיין בישולא כעין בישרא דתורא (וצריכות בישול כמו בשר השור, כלומר בישול רב). רב יוסף אמר: סמידי דשערי עתיקתא דריש נפיא (סולת של שעורים ישנות מתחילת הניפוי). אמר אביי: בעין בישולא כבשרא דתורא (צריכות בישול כבשר השור)" (מסכת נדרים מא עמוד ב).
ניתן לראות כי שעורים בדרגות שונות של ליטוש, דורשות בישול ארוך על מנת שיהיו מוכנות למאכל.

בשר

"אמר רב יהודה אמר רב: אדם הראשון לא הותר לו בשר לאכילה דכתיב: '…הנה נתתי לכם את כל עשב זרע…. לכם יהיה לאוכלה ולכל חית הארץ' (בראשית א כט-ל) – ולא חיית הארץ לכם. וכשבאו בני נח התיר להם שנאמר: 'כירק עשב נתתי לכם את כל' ". (סנהדרין נט עמוד ב)
מלכתחילה לא היו אמורים בני האדם לאכול בשר, אלא רק מזון מן הצומח. אכילת בשר הותרה רק לאחר המבול – כתוצאה מירידה רוחנית גדולה.
עדיין, ישנה אימרה בגמרא הממליצה לא לאכול בשר: "ודי חלב עיזים (משלי כז כז) – דיו לאדם שיתפרנס מחלב גדיים וטלאים שבתוך ביתו". (חולין פד עמוד א)
ורש"י מסביר: "… די לך בחלבם ולא תשחטם ותאכלם".
אמרה נוספת בגמרא במסכת חולין פד עמוד א: "תן חיים לנערותיך (זהו קטע מפסוק בספר משלי כז כז, המלמד שאדם צריך לתת חיים לנערים, כלומר ללמד את צאצאיו דרכי חיים, חוכמת חיים) – מכאן למדה תורה דרך ארץ שלא ילמד אדם את בנו בשר ויין".

ורש"י מסביר: "תן חיים לנערותיך – לבני ביתך למד דרכי חיים להסתפק במזונות קלים".

השפעה מנטלית של הבשר

"חמשה דברים משכחים את הלימוד: … האוכל לב של בהמה". (הוריות יג עמוד ב).

שימוש רפואי בבשר:

"ששה דברים מרפאים את החולה ורפואתו רפואה: … קיבה, הרת ויותרת הכבד". (ברכות מד עמוד ב).
ישנן שתי דיעות מהי הרת:
1. רחם, מקום יצירת הולד ומקום יצירת הביצים בתרנגולת.
2. חתיכת בשר רכה ולבנה הנמצאת בכבשים רכים כשהם עדין יונקים.
"עשרה דברים מחזירים את החולה לחוליו וחוליו קשה: … בשר שור, בשר שמן, בשר צלי, בשר צפורים". (ברכות נז עמוד ב).
במסכת גיטין סז עמוד ב, מדובר על מין חולי הנקרא קורדייקוס. יש המפרשים שזהו חולי הבא עקב שתיית יין חדש, ויש האומרים שזהו מין שיגעון. הרב שטיינזלץ מסביר "שמקור המילה הוא קרדיאקוס – דבר השייך ללב, מחלת הלב. מחלת הלב שמדובר בה היא במובן היותו של הלב כמרכז הרגשות וההבנה, כלומר מי שדעתו מבולבלת מפני מחלה".
שואלת הגמרא: " … מאי אסותיה? (מה רפואתו של החולה בקורדייקוס?) (ומשיבים) יאכל בישרא סומקא אגומרי (בשר אדום רזה שנצלה על גחלים) (וישתה) חמרא מרקא (ויין קלוש המהול בהרבה מים)".
הבשר והיין שניהם אדומים ומכוונים ללב, וכנראה יתרמו להשבתו למצב יותר יאנגי.
ממשיכה הגמרא: "לשימשא בת יומא (למחלת חום בת יום אחד) – (ישתה) כוזא דמיא (קנקן מים). בת תרי יומי (בת שני ימים) – סיכורי (מומלצת הקזת דם). בת תלתא יומי (בת שלושה ימים) – בשרא סומקא אגומרי וחמרא מרקא (בשר אדום רזה על גחלים ויין מהול)".
צטוט נוסף: "לשמשא (למחלת חום) – בישרא סומקא אגומרי וחמרא מרקא. לתלגה (לשלג, מכת קור) – בישרא שמינא אגומרי וחמרא חייא (בשר שמן על גחלים ויין חי ללא מהילתו במים)".

אנו רואים כאן שימוש מעניין בבשר רזה ובשר שמן. את שניהם צולים על הגחלים, כאשר הבשר הרזה מיועד למצבי חום, והבשר השמן מיועד למצבי קור. בנוסף, את צריכת הבשר מלווה שתיית יין. לבשר השמן מצורף יין חזק ולא מהול, כנראה כדי לעזור בעיכול וספיגת הבשר והשומן, ולבשר הרזה מצורף יין מהול וחלש יותר. מעבר לתועלת היין בעיכול הבשר, הוא גם מתייחס למצב החולה. לסובל ממחלת חום, מותאם יין מהול ייני יותר. ולסובל ממחלת קור, מותאם יין חזק יאנגי יותר.

מאמר זה הוא הרביעי בסדרת מאמרים העוסקים בשימוש רפואי במזון על פי התורה שבעל פה. סדרת מאמרים זו מבוססת על עבודת גמר בקורס ההתמחות בתזונה סינית מקרוביוטית.

עדו ברק, Dipl.Ac.CH, מטפל ברפואה סינית, דיקור, תזונה מקרוביוטית וצמחי מרפא.

לעיון נוסף:
חלק א' של המאמר: הנחיות כלליות
חלק ב' של המאמר: פריון והריון
חלק ג' של המאמר: הנהגת התזונה
למתכון להכנת לחם שאור

בבליוגרפיה:
1. קושי, מיצ'יו. מאקרוביוטיקה. תל אביב: אור עם, 1989. דפוס.
2. לו, הנרי. ריפוי סיני באמצעות תזונה. יבנה: יבנה, 1999. דפוס.
3. תלמוד בבלי עם פירוש הרב שטיינזלץ. ירושלים: המכון הישראלי לפרסומים תלמודיים. דפוס.
4. מדרש הרפואה. ירושלים: מכון מדרש, תשס"ז. דפוס.
5. תלמוד ירושלמי. דפוס.