ירקות, קטניות ופירות העץ בכתבים רבניים בימי הביניים:
הנחיות דיאטטיות-רפואיות. חלק א- מבוא לתקופה
מאת ד"ר אברהם אופיר שמש
מזון בריא ודפוסי תזונה נכונים חשובים לבריאותו של האדם. המזון מספק לגוף את אבות המזון להם הוא זקוק: חלבונים, פחמימות ושומנים. קביעת מהותם של מזונות בריאים ומזונות מזיקים התגבשה במהלך התקופות הפריהיסטוריות וההיסטוריות בדרך של 'חיפוש ותהיה', ומאוחר יותר, עם התפתחות המדע בדרך אמפירית מתוך הבנת הכימיה של מרכיבי המזון ופעילותם.
מטבע הדברים, חלו במהלך התקופות תמורות בהרגלי האכילה ובהגדרות של מאכלים מומלצים ושאינם מומלצים. מאמר זה דן בתפיסות הדיאטטיות-בריאותיות שרווחו בימי-הביניים בנוגע למספר ירקות, קטניות ופירות העץ. במסגרת זו נבחן את טיבם ותועלתם הבריאותית והתזונתית, ומנגד את חסרונותיהם, על פי השקפתה של הרפואה המונעת (preventive medicine) הימיביניימית, לאור הספרות הרבנית בת התקופה.
תקופת ימי-הביניים ממוקמת מבחינה כרונולוגית ומבחינה ספרותית-יהודית בתווך שבין תקופת המשנה והתלמוד – תקופת התגבשות ההלכה ומקורותיה, לבין ההלכה הרבנית בתקופה המאוחרת עד ימינו. מכאן, שיש לחקור את מידת השפעתם של חז"ל על הקביעות הרפואיות של הרבנים בימי-הביניים, ומאידך עד כמה עומדים העקרונות הרפואיים שהציבו במבחן הרפואה האמפירית-מודרנית.
רשימת המאכלים שתוצע להלן חלקית, אולם היא משקפת לדעתנו את הירקות והפירות הבולטים שנזכרו בספרות התקופה. כדי לקבל תמונה מקיפה יותר יש מקום לערוך בדיקה מקיפה יותר של המאכלים שהיו מצויים בעולם הקולינרי הימיביניימי.
מקורות המחקר
הספרות הרבנית של ימי-הביניים כוללת מגוון של ז'אנרים ספרותיים; מקורות דת מובהקים כמו פרשנות, הלכה וספרות 'שאלות ותשובות', וגם חומר רפואי שנכתב על ידי אנשי דת יהודיים, שלצד היותם פוסקי הלכה הם תיפקדו כרופאים או כתזונאים1, ומשום כך הם התלבטו גם בשאלות דיאטטיות ורפואיות2. החומר הספרותי-רגליוזי, המתייחס לרקעם הרפואי של דפוסי התזונה המומלצים, מצומצם יחסית, כנראה מפני שכותביו ראו בו בראש ובראשונה חומר הדרכה דתי-מוסרי. לכן הטיפול בהיבט זה מצריך השלמת מידע מהספרות הרפואית של התקופה.
העיסוק בכתבים הרבניים דורש הבחנה ברורה בין המאכלים והתפיסות רפואיות שרווחו בתקופתם לבין אלה שקדמו להם. ספרות זו אוצרת בתוכה ירקות חדשים, כגון החציל שהחל להתפשט באזורנו בעיקר לאחר הכיבוש הערבי או כגון ירקות מסורתיים (חסה, כרוב, בצל), שהועלו לדיון חוזר או הועתקו ממקורות קדומים. יש להניח, שחלק מהמזונות היו בשימוש לאורך דורות רבים, וגם התפיסות הרפואיות אודותם ליוו את הרפואה שנים רבות לאחר מכן.
יחס בעלי ההלכה למזון בריא והרגלי אכילה נכונים: רקע כללי
ברבים מספרי ההלכה של התקופה הנידונה ההתייחסות לנושאים דיאטטיים-רפואיים דלה או נעדרת כלל, על אף העובדה, שבספרות התנאים והאמוראים משוקע מידע רב בנושאים אלה3. כך למשל, ר' יוסף קארו (ארץ-ישראל מאה 16), גדול חכמי ההלכה במאות האחרונות, ומחבר ספר היסוד 'שולחן ערוך', לא כלל בספרו את ההמלצות הדיאטטיות שהובאו בספרי חז"ל, וגם לא את אלה הנזכרות בהרחבה אצל הרמב"ם, ובכך הוא חרג מדרכו להביא את פסקי הרמב"ם באופן שיטתי. לעומת זאת, הוא כלל בספרו היבטים אחרים הקשורים לאכילה, כגון התנהגות ודרך ארץ בשעת הארוחות או עניינים מיסטיים הקשורים למאכלים4. אין בידינו סיבה ודאית להתעלמותו של הרב קארו מכך, אולם ניתן להציע, שהדבר קשור לשינויים שחלו במהלך ימי-הביניים בדפוסי האכילה והתפיסות הרפואיות, ואולי גם להעדפתו להתמקד בנושאים הלכתיים טהורים.
העיסוק של אנשי דת בסוגיות דיאטטיות שהן אינן רגליוזיות מובהקות, נראה לכאורה, חורג למעשה מסמכותם ההלכתית. נימוקים התומכים בהתערבות דתית בנושאים אלה זכו לתשומת-לב אצל פוסקים אחדים, ובניהם הרמב"ם, הנחשב לגדול הרופאים היהודיים בימי-הביניים (1138–1204). כמבוא לפרק בו הוא דן בשמירת הבריאות הסביר הרמב"ם את חשיבות האיזון הבריאותי:
"הואיל והיות הגוף בריא ושלם מדרכי השם הוא, שהרי אי אפשר שיבין או ידע דבר מידיעת הבורא והוא חולה, לפיכך צריך להרחיק אדם עצמו מדברים המאבדין את הגוף, ולהנהיג עצמו בדברים המברין והמחלימים…"5.
הגישה הגלובלית של הרמב"ם היא, שפעילותו הרוחנית של האדם מושפעת במידה רבה מהתנהגותו והרגליו בעניינים פיזיים. הוא ייחס למזון בריא ולהרגלי אכילה נאותים חשיבות רבה, באשר הם משמשים בסיס לבריאות תקינה ואמצעי לעבודת הא-ל. ככל הנראה, כרב וכרופא גם יחד, השתמש הרמב"ם בספרי הדת, שהיו נגישים לאנשי תקופתו, כאמצעי להפצת עקרונות הרפואה והדיאטטיקה. נציין שגישת הרמב"ם, בדבר שמירת הבריאות כתנאי חשוב בעבודת המאמין, אומצה על ידי רבנים נוספים בימי-הביניים המאוחרים עד ימינו6.
את ההסבר ה"מדעי" שרווח בימי הביניים להשפעת המזון על בריאות האדם, שעל פיו גיבשו רבים (כגון הרמב"ם, ראה להלן) את היחס הדיאטטי–רפואי מציג ר' אברהם בב"ר מאיר אבן עזרא (ספרד 1289 – 1370), בפירושו לפסוק בישעיהו (מה, ז)7, המדבר על ההפכים והניגודים שברא ה' בעולם, ו"השלום" או המיזוג האידיאלי בניהם:
"ופירוש עושה שלום בין התולדות שהם הפוכות בטבעם, ובהסכמת ארבעה תולדות אלה יהיה בריאות הגוף והוא שלום ואם תכבד אחת מהם על חברתם הקרה על החמה או החמה על הקרה או הלחה על היבשה או היבשה על לחה זהו חלי הגוף שהוא רע וזה יבא ממאכלים רעים לגוף כי אם יהיו חמים ויאכל מהם יותר מדאי תגבר יד תולדות החמה או ההפך כי כל אחת עומדת כנגד חברתה, או יבא החלי מדברים אחרי' והבורא ברא הדברים והמאכלים, ואע"פ שאדם גורם לעצמו החלאים שהם על המאכלים הבורא ית' בראם, זהו ובורא רע, ואע"פ שהוא לא בראם לרע".
האכילה היא צורך בסיסי בתפקוד האדם והיא גורם ראשון במעלה הקובע את בריאותו8. כל מאכל משפיע על האדם בהתאם לאופיו, כך שאכילה שאינה מאוזנת מערערת את שיווי המשקל הבריאותי. הגוף מושפע מארבע "תולדות": חום, קור, לחות, יובש. הקב"ה ברא תכונות אלו, אך על האדם להבין וללמוד כיצד הוא משתמש בהן באופן נכון, ובדרך כלל אכילה לא מאוזנת מערערת את האיזון בין תולדות אלה.
דברים אלו מבוססים על 'תורת המזגים' של המזונות, אסכולה שמקורה ברפואה היוונית-רומית, ושרווחה ברפואה העולמית עד המאה ה – 918 , הטוענת כי כל מאכל מתאפיין ב'אופי משלו', היינו למשל, "חם או קר", ועל כן לשם איזון הגוף יש לאוכלם בהתאם לעונה ולאדם עצמו.
שמירת הבריאות ותקינות הגוף נתפסה על ידי חכמים בימי הביניים כחלק בלתי נפרד מתורת הרפואה. דומה כי תפיסה זו באה לידי ביטוי הולם בדבריו של רבי צמח דוראן (אלג'יר מאה ה- 15), הקושר רעיון זה לפסוקי התורה:
"ואמר והיה אם שמע תשמע לקול ה' אלהיך והישר בעיניו תעשה והאזנת למצותיו ושמרת כל חקיו כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך (שמות טו, כו). ואל יקשה אומרו אני ה' רופאך אחר לא אשים להיות אפיסת המחלה היא הרפואה על דרך חכמי הרפואה שקורים להנהגת שמירת הבריאות רפואה"10.
הרב צמח עומד למעשה על סתירה פנימית שבפסוק; כיצד יחשב הקב"ה כמרפא אם הוא אינו שם את מחלות מצרים על האדם. הוא מסביר כי עצם הרפואה או בריאותו התקינה של האדם קשורה למניעת המחלות. רפואת האדם היא בכך שמלכתחילה הוא שומר על בריאות ועל ידי כך אינו נופל למשכב.
על חשיבות ההקפדה על אכילה נכונה ניתן ללמוד מחידוש שמוסר ר' יעקב חאגיז (א"י מאה 17) הקובע כי כל דיני קדימה על פירות וירקות חלים רק כאשר הם אינם סותרים את נוהגי האכילה המקובלים וגם לא עקרונות רפואיים:
"דקדקתי בכתבים דהא דחביב קודם או מוקדם בפסוק כשישנם לפניו ואין קפידא לאכול זה קודם זה אבל אם דרך אכילתם ע"פ הרפואה או ממנהג בני אדם להקדים זה לזה כגון לאכול פירות ולשתות אחריהם אין שם דין קדימה"11.
התבטאות זו מגלה פַּן נוסף בעקרון ההלכתי של "וחי בהם" – אין כללי ההלכה אמורים לסתור את כללי הנימוס והרפואה, אלא יש להקדים ולהתחשב תחילה ברפואה ולאחר מכן בהלכה.
מאמרי ההמשך יפרטו את ההלכות העוסקות במיני הקטניות, הפירות והירקות השונים.
פרופ' אברהם אופיר שמש- חוקר ומרצה בכיר במחלקה למורשת ישראל באוניברסיטת אריאל בשומרון. תחומי התמחותו המדעיים הם: תולדות הטבע, תולדות המזון והתזונה, אקולוגיה וסביבה במורשת ישראל, רפואה וחומרי מרפא בארץ ישראל הקדומה, אתנובוטניקה, אתנו זואולוגיה וספרות רבנית. ספרו "חומרי מרפא בספרות היהודית של ימי הביניים והעת החדשה: פרמקולוגיה, היסטוריה והלכה" עומד לראות אור בקרוב בהוצאת אוניברסיטת בר אילן.
אתר אישי ויצירת קשר:
http://www.ariel.ac.il/Projects/trp/GeneralInformation.asp?numRec=49
המאמר פורסם לראשונה בכתב העת אסיא, עה-עו (2005), עמ' 110-89.
הפניות:
1. השתמשנו כאן במונח 'תזונאים' על אף שאין בידינו מידע ספציפי על אנשים שעסקו בהמלצות דיאטטיות בלבד, באשר לפי מקורות התקופה אחד מתפקידיו של הרופא היה גם להמליץ על תזונה בריאה. היום בניגוד לעבר תחום התזונה הוא ענף נפרד והאנשים המתמחים בכך קרויים "תזונאים קליניים".
2. דוגמא מובהקת לכך הוא הרמב"ם, ששימש כרופאו של השליט האיובי אלפצ'ל, בנו של צלאח א-דין. הרמב"ם חיבר ספרי רפואה רבים, וגם התייחס להיבטים הרפואיים שבתזונה נכונה בספר ההלכה שחיבר – 'משנה תורה'.
3. ראה למשל: בבלי, ברכות נז ע"ב: "תנא דבי רבי ישמעאל: "למה נקרא שמן קשואים – מפני שהן קשים לגוף כחרבות". והשווה: קידושין סב ע"א. סקירה כללית וממצה על היחס של חז"ל להיבטים שונים בשמירת בריאות היחיד והציבור ראה, א' שטינברג, אנציקלופדיה הלכתית רפואית, ירושלים תשנ"ח, כרך א', ערך בריאות, עמ' 90 – 104.
4. ראה למשל: שולחן ערוך, או"ח, סימן קע; שם, סימן קעט, סעיף ו.
5. משנה תורה, הלכות דעות פ"ד, ה"א. והשווה לדברי ספר החינוך, שחיבורו מיוחס לר' אהרון הלוי (ברצלונה מאה 13), בנוגע לטעם של איסור אכילת בהמות טרפות – הסכנה הבריאותית הכרוכה בכך (בתוך מנחת חינוך לר' יוסף באב"ד, ירושלים תשמ"ז, מצווה עג, ח"א, צב ע"א-ב. מקורות נוספים, ראה שטינברג, שם, עמ' 97.
6. ראה למשל: ר"ש גאנצפריד, קיצור שולחן ערוך, מוסד הרב קוק, ירושלים תשל"ה, פרק לב 'שמירת הגוף על פי הטבע, הלכה א, עמ' סד. ניסוח מטפורי לגוף האדם כ'נרתיק' לנפשו מצאנו אצל אחד מחשובי הפוסקים בדורנו, ר' אליעזר וולדינברג: "חיוב שמירת הגוף בטהרה כדי שיהא ראוי לאכסן בקרבו הנשמה הטהורה ולשמש נרתיק עבורה" (שו"ת ציץ אליעזר, ירושלים תש"ה-תשמ"ה, חלק י"ב, סימן צג).
7. "יוצר אור ובורא חשך עשה שלום ובורא רע אני ידוד עשה כל אלה".
8. צורת האכילה ואופי המזון כיסוד מוסד בבריאות האדם הובעה גם על ידי הרמב"ם: "ואכילה גסה לגוף כל אדם כמו סם המות, והוא עיקר לכל החלאים, ורוב החלאים שבאים על האדם אינם אלא או מפני מאכלים רעים, או מפני שהוא ממלא בטנו ואוכל אכילה גסה אפילו ממאכלים טובים, הוא ששלמה אמר בחכמתו שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו, כלומר שומר פיו מלאכול מאכל רע או מלשבוע" (משנה תורה, הלכות דעות פ"ד ה"טו). תיאור מקיף של דרך עיכול המזון בקיבה ופעילותה התקינה מביא ר' שלמה גאנצפריד (הונגריה מאה 19). אלו למעשה דברי הרחבה של הרמב"ם, אולם יש בהם פיתוח רעיוני בעל משמעות חשובה יותר להשקפת הרפואה בימי הביניים המאוחרים בשני הביטים אלה, וכאן נציג את עיקרי הדברים: "המאכל נטחן בין השינים, ומתערב עם מיץ ורוק ויותך, ומשם יורד לאצטומכא ונטחן גם שם, ומתערב עם המיצים, מיץ האיצטומכא ומיץ המרה, ויותך ויתבשל מהחום והמיצים ומתעכל. הברור שבו, ממנו נזונים כל האיברים ומקיים חיות האדם, והפוסלת שהוא המותרות נדחה לחוץ. […] וכל אבר מושך אליו מזונו הראוי לו, והפסולת נדחה לחוץ. […] ולכן רוב בריאות הגוף וחלשתו, תלוי בעיכול המאכל.[…]. העיכול הטוב הוא אם המאכל איננו רב, ושיהא קל להתעכל, שאם אכל האדם הרבה והאיצטומכא מלא, אז קשה העיכול, כי האיצטומכא אינו יכול אז להתפשט ולהתכווץ כראוי בטבעו, ולטחון את המאכל כראוי, וכמו האש שאם ירבו עליו עצים יותר מדאי, אינו בוער יפה, כמו כן המאכל באיצטומכא. ולכן האדם אשר רוצה לשמור בריאות גופו, צריך ליזהר שלא לאכול רק בשיעור בינוני לפי מזג גופו, לא מעט ולא כל שבעו. ורוב החלאים הבאים על האדם, אינם אלא או מפני מאכלים רעים, או מפני, שהוא ממלא בטנו ואוכל אכילה גסה, אפילו ממאכלים טובים" (קיצור שולחן ערוך סימן לב, סעיפים ב-ג).
9. חומר רקע לתפיסות אלה, ראה: פ' אודי, צמחי מרפא, הוצאת עם עובד, תל אביב 1995.
10. שו"ת יכין ובועז חלק א סימן קלד.
11. שו"ת הלכות קטנות ח"ב סימן קנה.
