ירקות, קטניות ופירות-העץ בכתבים רבניים בימי הביניים:
הנחיות דיאטטיות-רפואיות. חלק ג- ירקות חריפים וירקות עליים
מאת ד"ר אברהם אופיר שמש
במאמר הקודם סקרנו את מעמדם של הירקות והקטניות בתקופת המשנה והתלמוד. כעת נתמקד במקומם של הירקות החריפים והירקות העליים, בהמלצות התזונה הנהוגות בעת ימי הביניים.
ירקות חריפים
(בצל [Allium . cepa] ושום [A. sativum])
הבצל והשום נזכרו כירקות בסיסיים בדיאטה של העבדים במצרים (במדבר יא, ה). בימי חז"ל היו הבצל והשום מאכלים עממיים חשובים, אשר שימשו לבישול או כמתַאבנים זולים. מאזכורים ספרותיים מתקופה זו עולה, שהם נחשבו למאכלים מַבריאים ומחסנים את הגוף1 , על אף שעלי הבצל הירוקים נחשבו למזיקים2 . משום חריפותו, נמנה השום עם המאכלים המביאים את האדם לידי טומאה, היינו לראיית קרי3 . מסתבר, כי הבצל לא נמנה ברשימה זו, משום חריפותו המתונה יותר. (מעניין לראות את הדמיון ביחס לירקות החריפים בין הנאמר כאן לבין היחס שהם מקבלים באיורוודה, הממליצה להמנע מהם על מנת שלא לפגוע בהתקדמות הרוחנית- הערת העורכת).
באופן כללי, הרמב"ם (בניגוד לחז"ל) המליץ להמעיט באכילתם (משנה תורה, שם ה"ט), ועל אף זאת, הוא ציין את חשיבותם הרפואית. הרמב"ם הגדיר את השום והבצל כ"סמים חדים (=חריפים) הפותחים פיות העורקים מלמטה". לטענתו, השום הוא מאכל קל לעיכול, ובנוסף הוא ממליץ לבעלי משקל לאכול בצל, משום שהוא אינו מזין4 . בספרות ימי-הביניים יוחסו לשני האחרונים תכונות רפואיות שונות ובעיקר חיסון וטיהור הגוף5 .הדעה הרווחת במחקר המודרני היא, שלשני גידולים אלה ישנה חשיבות רפואית, שכן הם מכילים חומרים בעלי תכונות אנטיביוטיות6 .
ירקות העלים למאכל
חסה (Lactuca sativa)
חז"ל החשיבו את החסה כגידול מועיל לעיכול המזון, ולשיפור הזיכרון7 . משום חיוניות החסה, אכלוה אצילי רומא בסעודתם לסייע בעיכול הבשר השמן. החוקרים סבורים שזו גם הסיבה להשתלבותה בליל הסדר היהודי, שעוצב על פי דפוסי השולחן הרומיים8 . הפרשן המקראי, ר' אברהם אבן עזרא (ספרד מאה 13), הסביר ששורשי הנוהג לאכול חסה בליל הסדר נעוצים בעקרון רפואי-מצרי קדום: "כי במצרים נוהגים לאכול בכל ארוחה מרורים, כרפואה לאוירם" (בפירושו לשמות יב, ח). כלומר, החסה נאכלת כהשלמה דיאטטית לאוויר הבעייתי בסביבות הנילוס.
הנוהג לאכול החסה לקינוח הסעודה נזכר במקורות התקופה, והוא מצביע כנראה על המשך דפוסי השולחן מהתקופות העתיקות, אל תוך ימי-הביניים. יש לציין שאמנם נוהג קולינרי זה לא נזכר בקשר להיבט הרפואי שבדבר, אולם ללא ספק, לצד היותה מאכל חביב, הוגשה החסה אל שולחן הסועדים גם לשם סיוע בעיכול המזון. ר' חיים דוד אזולאי (החיד"א, ארץ-ישראל מאה 18), הדן בברכת החסה הנאכלת בסעודה, מוסר: "מכל מקום מנהג פשוט בגלילותינו לברך על החזרת (=חסה) ומלפפון וקישואים בסעודה. לכן …כשמביאים אותם אחר כך במקום פירות (= לקינוח), כשהם חיים יש לברך עליהם…"9 . אכילת חסה בסיום הסעודה בארץ-ישראל, תוארה ביומנו של הנוסע היהודי-איטלקי, משה קאפסוטו (1734): "והחסה הגדלה בארץ הזאת זוכה להערכה רבה ואוכלים אותה במקום פירות [לקינוח הסעודה]…"10 .
כרוב (Brassica oleracea var. acephala)
חז"ל החשיבו מאד את עלי הכרוב מבחינה תזונתית ורפואית11 , אולם חכמים בימי-הביניים הסתייגו מאכילתו. יש שמַנו אותו בן הירקות המזיקים שאין לאוכלם12 . הרמב"ם, המליץ להמעיט באכילתו או שלא לאוכלו חי, והוא מונה אותו בין המאכלים הקלים, החמים והיבשים13 . מן הספרות הרבנית העוסקת בברכות של המאכלים עולה, כי במאות האחרונות באירופה נאכל הכרוב בעיקר כאשר הוא כבוש או מבושל, ואפשר שהדבר נובע מהתפיסה הרפואית שהוא אינו בריא כשהוא חי14 .
על פי מחקרים אחרונים, נודעת חשיבות לכרוב ולגידולים נוספים ממשפחת המצליבים (Cruciferae), בשיפור פעילות המעיים (משום ריבוי הסיבים התזונתיים שבו) ובמניעת מחלות סרטניות15 .
חציל (Solanum melongena)
החציל הוזכר לראשונה במקורות היהודיים בימי-הביניים, בהוראות שונות של שמו הערבי 'בדינגאן'16 . למרות ערכו התזונתי הנמוך, הוא שימש כמאכל וכרכיב בתרופות17 . מקורות רבניים ורפואיים בימי-הביניים המליצו שלא לאוכלו, ומסתבר, שכוונתם לזנים המכילים חומרי רעל, והמצריכים עיבוד טרם האכילה. הרמב"ם טען שהחציל הוא מזון רע, אולם יחד עם זאת, הוא תיאר אותו כסם המחזק את הקיבה, מפיג בחילות ובעל אופי חם ויבש18 . הרופא היהודי, הרב מנחם בן אהרון, כלל את החציל בין הירקות אשר לא מומלץ לאוכלן: "יש ממיני הירקות רעים ככרוב והאלבדינגין. ואמנם נהגו לבשלם ולתקנם בבשר ובתבלין הרבה עד ששבו כמאכל טבעי לאנשים ובפרט האלבדינגין שבארץ המערב"19 .
ר' דוד בן זמרא (מצרים וארץ-ישראל מאה 16), בדיון על מעמדו ההלכתי של החציל כעץ או ירק, המליץ מטעמי בריאות שלא לאכול את החציל: "זה הפרי הנקרא ברינגאן הוא מחלוקת פוסקים והמחמיר תבא עליו ברכה וכ"ש [וכל שכן] שהוא פרי רע בתכלית מסמא את העניים והוא ארס לכל בעלי השחורה" (שם). במהלך הדיון הוא מציין, שהחציל הרעיל הוא דווקא ה'מין (=הזן) השחור', ויש הסבורים שהכונה לסולנום החדק (Solanum incanum), שהוא מין בר הגדל בבקעת הירדן20 .
במאמר זה המשכנו וסקרנו את יחסם של החכמים לאכילת ירקות, והתמקדנו בירקות חריפים ובירקות עליים. חלקו הבא של המאמר יעסוק ביחסם של חכמנו לאכילת פטריות… יש למה לחכות!
פרופ' אברהם אופיר שמש– חוקר ומרצה בכיר במחלקה למורשת ישראל באוניברסיטת אריאל בשומרון. תחומי התמחותו המדעיים הם: תולדות הטבע, תולדות המזון והתזונה, אקולוגיה וסביבה במורשת ישראל, רפואה וחומרי מרפא בארץ ישראל הקדומה, אתנובוטניקה, אתנו זואולוגיה וספרות רבנית. ספרו "חומרי מרפא בספרות היהודית של ימי הביניים והעת החדשה: פרמקולוגיה, היסטוריה והלכה" עומד לראות אור בקרוב בהוצאת אוניברסיטת בר אילן.
אתר אישי ויצירת קשר:
http://www.ariel.ac.il/Projects/trp/GeneralInformation.asp?numRec=49
למעבר לחלקו הראשון של המאמר העוסק במבוא לתקופה
למעבר לחלקו השני של המאמר העוסק באכילת ירקות וקטניות
למעבר למתכוני ירקות
המאמר פורסם לראשונה בכתב העת אסיא, עה-עו (2005), עמ' 110-89.
הפניות:
1. בבלי פסחים קיד ע"א. והשווה לאמרתו של ר' יהודה: "אכול בצל ושב בצל ועל תאכל אווזים ותרנגולים". לפי מקור אחר הם מועילים במקומות שבהם מי השתיה אינם טובים: ""מעשה ברבי יהושע שהי מהלך בדרך… מצא תינוק אחד. אמר לו: מימיה של עיר מה הן אמר לו מה אכפת לך? השום והבצלים מרובין (איכה רבתי א, יט). על השום נאמר: שהוא משביע ומשחין (מחמם את הגוף) ומהיל את הפנים ומרבע הזרע והורג הכינים שבבני המעיים (בבלי, בבא קמא פב ע"א). והשווה: בבלי, שבת, קיח, ע"ב.
2. בבלי עירובין לט ע"א. כפי הנראה חששו במיוחד באכילת עמוד התפרחת של הבצל. על השום בספרות חז"ל, ראה: מ' פארן, "השום והבצל במקורות ישראל", קורות, יב (תשנ"ו-תשנ"ז), , עמ' כט-לט.
3. בבלי יומא יח ע"א.
4. ר' משה בן מימון, פרקי משה (ז' מונטנר מהדיר), ירושלים תשכ"ה [להלן; רמב"ם, פרקי], ב, 4; ט, 101; יג, 54; כ, 49; כא, 39, 80; הנהגת הבריאות, עמ' 138.
5. וראה בהרחבה: י' זינגר, "על השום", קורות, ג (1950), עמ' 77; א' לב, חומרי, עמ' 124, 291
6. כך, למשל, לפי מחקרים אחרונים עולה שהשום מונע עליה ברמת השומנים בדם. ראה: B. S. Kendler, "Garlic and Onion : A Review of their Relationship to Cardiovascular Disease" , Preventive Medicine, 16 (1987), pp. 670-685
7. לעיכול המזון ראה למשל: עבודה זרה יא ע"א.. על תרומת החסה לשיפור הזיכרון, ראה תוספתא שבת, פ"ו, ז. הדים לכך גם מצאנו בספרות יוון ורומא, ראה למשל: Philinus, Naturalis Historia,(LCL) 20, 64.
8. ד' גולדשמיט, הגדה של פסח – מקורותיה ותולדותיה במשך הדורות בצירוף הנוסח הבדוק ותצלום ההגדה העתיקה ביותר מהגניזה הקאהירית עם דפי דוגמא מתוך הגדות כתובות ומודפסות יקרות המציאות, ירושלים תשכ"ט, הגדה, עמ' 6 ואילך. השווה ברכות נז ע"ב על השתדלותם של האיכרים לגדל את החסה גם בימות הקיץ למען עשירים, כדוגמת רבי ואנטונינוס, שהרבו לאכול בשר.
9. ברכי יוסף, וינה 1860, או"ח, סימן קעז, סק"א.
10. משה חיים קאפסוטו, יומן מסע לארץ הקודש תצ"ד (1734), ירושלים תשמ"ג, עמ' 52.
11. משנה תרומות, פ"י, מ"יא; בבלי ברכות מד ע"ב.
12. צידה לדרך, מאמר ראשון כלל ג, פ"ד, עמ' 58; שו"ת יכין ובועז, שם.
13. רמב"ם, משנה תורה, שם, ה"ט; רמב"ם, הנהגת, א, 11; רמב"ם, פרקי, כ; 49, 60, 81; כא, 69.
14. ראה: א"א שמש, 'ברכות הנהנים' על הצומח ומוצריו בהלכה ובמנהג מהמאה ה – 16 ועד לזמננו, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה, רמת גן תשנ"ט, עמ' 232.
15. ראה: M. Aalbert-Puelo, " Mythobotany , Pharmacology and Chemistry of Thujone- Containing Plants and Derivatives", Economy Botany, 32 (1978), pp. 65-74.
16. על החציל בספרות ימי-הביניים , ראה: I. Low, Die Flora der Juden, Vienna – Leipzig1924 – 1934, 3, pp. 378. [להלן; לעף, פלורה]; עמר, גידולי, עמ' 166 – 168.
17. החומר הטרי מכיל 93% מים 0.9 חלבון, 0.2 שומן (אנציקלופדיה לחקלאות, ח"ב, עמ' 330). על שימושיו הרפואיים בכתבי הרמב"ם, ראה למשל: רמב"ם, פרקי, עמ' 240, 259, 304.
18. הנהגת, א, 11; פרקי כ, 81; שם כא, 75.
19. כיהן כרבה של העיר טוליטה במאה 14. צידה לדרך, מאמר ראשון כלל ג, פ"ד, עמ' 58.
20. עמר, שם, עמ' 168. זהו צמח רב שנתי הגדל באזורים חמים והדומה לחציל מבחינה מורפולוגית וסיסטמתית. ר"ע לעף ציין, שהשם בדינגאן מתיחס גם ל – S. coagulans המכונה בגרמנית Yericho Nachtschatten (כנראה סולנום החדק) (פלורה, עמ' 376). סולנום החדק הוא מין רעיל ואפשר שאכלוהו לאחר בישול נציין, שהילידים במערב אפריקה אוכלים אותו! החי והצומח, 12, עמ' 59).
