השימוש בסוכר ברפואת ימי הביניים
מאת פרופ' אברהם אופיר שמש
מאות שנים לפני שהפך תעשייתי, לבן ומזוקק… שימש קנה הסוכר כחומר מרפא, הן בשימוש פנימי והן בשימוש חיצוני (וכבר אז היו שהתיראו מפני נזקיו…). ד"ר אברהם אופיר שמש מציג לנו סקירה אודות השימושים התרפוייטים בסוכר, כפי שהיו נהוגים ברפואת ימי הביניים.
שם הצמח: קנה סוכר (Saccharum officinarum)
כינויים: 'קנה מתוק'; ביידיש: צוקער
מוצרים רפואיים קדומים: סוכר גבישי – טבזד, נבאת
נדידה גיאוגרפית
קנה הסוכר הנו גידול רב-שנתי של האזורים החמים (סובטרופיים וטרופיים). התפשטותו מהודו לארצות המזרח הקרוב החלה במאה השביעית בעקבות כבושי האיסלאם1 . באירופה החל הסוכר להיות מוצר שכיח יחסית רק במאה הארבע-עשרה, שם שימש בתחילה בעיקר למטרות רפואיות.
ככל הידוע לנו, המקור היהודי–אירופאי בו מצויין קנה הסוכר לראשונה, מופיע אצל רבי יעקב מולין (המהרי"ל, אשכנז 1355–1427), אשר התיר להשתמש בו בפסח לצורך רפואי, על אף החשש שערבו בו סממנים נוספים: "וצוקער רגילים ליזהר אם אינו צורך גדול לרפואה כי הרוכלים מערבים כמה מינים"2 . מסתבר, שבעקבות יבואו לאירופה ממרחקים מחירו של הסוכר האמיר, ולכן יש שזייפוהו והוסיפו לו מוצרי דגן אשר עוררו בעיות כשרות קשות בפסח3.
שימושים רפואיים בסוכר
אסף הרופא הזכיר את הסוכר כ'קנה מתוק'4 . הרמב"ם הזכירו פעמים רבות בין התרופות המשלשלות ובין רכיבי התרופות המחזקות את גוף האדם5 . רבי נתן בן יואל פלקירה המליץ על סוכר טבזד (גבישי) כתרופה למגוון תחלואים: הוא מועיל למחלות חזה, מונע מרה ירוקה ולבנה בקיבה ונחשב לסממן משלשל 6. רבי שמעון דוראן (אלג'יר, המאה ה-15) המליץ על מי סוכר להזלפה על העין במקרה של דלקת7 . הסוכר נמנה בין החומרים החשובים במתכונים הרפואיים של רבי מרדכי מלכי 8.
סוכר שימש להכנת תרופות הודות לערכו התזונתי והקלורי הגבוה, וכן משום סיועו לשיפור טעמן של תרופות (ראה להלן). הרופא טוביה כ"ץ (המאה ה 17) הסתייג מתרופות מתוקות משום שהן מזיקות לבריאות החולה. על כן הציע להוסיף להן חומרים המשנים את טעמם: "כל מיני מרקחות העשויות מסוקאר או מדבש אין דעת הרופא נוחה מהן, כי גורמים רתיחה בדם ומוסיפים בירוקה, ולכן מנהג פשוט להטיף טיפה אחת או שתים ממי גופרית או קנקנתום או של מלח לתוך הסוקארו רוזאטו לבטל ולהפך המתיקות"9. יש מקום להניח, שהסתייגותו נבעה מכך, שיש שהגזימו בשימוש בכמויות הסוכר שהוספו לתרופות.
השימושים הרפואיים בסוכר בספרות ההלכה
דיני שבת – במאה השש-עשרה, עת אכילת מרקחות המותקנות מסוכר היתה נפוצה, פסק רבי יוסף קארו שמותר לטפל בבעיות מסוג זה גם על-ידי 'שרפים' [=סירופים], היינו, סממני מרפא צמחיים מבושלים בסוכר10 .
בספרות ההלכה תואר הסוכר כתרופה למחלות בדרכי הנשימה. רבי שמואל משער אריה (נולד במנטובה, בין השנים 1570–1575) התיר לאדם הסובל מקצרת (אסטמה) למצוץ סוכר בשבת, שכן גם אנשים בריאים נוהגים כן. הוא אף התיר לשלוח אדם לקנות סוכר מבשם נוכרי, כדי לסייע לסובל מאסטמה: "ומי שיש לו חזה קצר ויש לו שיעול נ"ל [נראה לי] שמותר ליתן בפיו צוקאר, וגם דאראגאנט"י ולשלחו אל הבשם לקנותם ע"י כותי"11 .
'נבאת' הוא סוכר גבישי אשר שימש למטרות רפואיות שונות12. בעיראק השתמשו בנאבת כ'נר' נגד עצירות, אולם רבי יוסף חיים אסר להשתמש בו בשבת: "אסור לישראל לתקן פתילה מן בורית [=סבון] או ממה שקורין בערבי נבאת, לחולה שאין בו סכנה או לילדים קטנים13".
דיני תפילה – ההלכה אוסרת לסעוד לפני תפילת שחרית משני טעמים: איסור 'אכילה על הדם' או משום שהדבר נחשב לגאווה14 . (הערת העורכת: מקור האיסור "..לא תאכלו על הדם…" בויקרא יט פסוק כו. אחת מפרשנויות החכמים לפסוק זה היא להמנע מאכילה "קודם שתתפללו על דמכם" – מתוך מסכת ברכות17). רבי דוד בן זמרה (א"י ומצרים, המאה ה- 16) התיר לחולה לשתות תרופה המכילה מים וסוכר טרם התפילה, שכן הוא עושה זאת מטעמים בריאותיים15.
דיני פסח – רבי יחיא צלאח, אשר שימש כפוסק וכאב בית דין בעיר צנעא, במאה השמונה-עשרה, מוסר כי בתימן החמירו ולא השתמשו בסוכר בפסח מחשש לחמץ, אולם בעת הצורך התירו להשתמש בסוכר וב'נאבת' לרפואה: "אין מניחים ממנו [מהסוכר] עד פסח כלום זולתי אם הוצרך א'[חד] לרפואה שלוקחין לו מאותו סוכר שקורין לו נאבת, שהוא חתיכות כמו אבני[ם] כמו המלח16".
סיכום בראייה מהותנית-דבר העורכת
כמטפלים, רבות אנו נשאלים על מאכל כזה או אחר "האם הוא בריא?". לשאלה זו, לרוב אנו משיבים בשתי שאלות נוספות (כמו יהודים טובים…) הראשונה: "תלוי למי?" מאחר ואותו מאכל יכול להיות תרופה לאחד ורעל לאחר. מטפל טוב משתמש באבחנה המבדלת. דרך האיבחון אשר בודקת מה המקור למופע החום (למשל), אצל האדם הספציפי הזה. השאלה השניה תהיה, כמובן, "מה המינונים?".
מאמר זה של פרופ' אברהם אופיר שמש מדגים יפה את הסוגיות הנ"ל. בעוד שרופא אחד רואה בהמתקה כמחזקת ומחסנת, האחר רואה בה כמזיקה ומכַלה. האם אחד מהם צודק והאחר טועה? כנראה שלא. כנראה שהשפעת סממן המרפא היא תלוית הקשר- הקשר של מינונים והקשר של מטופלים: האסתמה, המוזכרת במאמר, היא דוגמה הניצבת בפנינו יום יום בקליניקה. מחד- ישנו הצמח Gan Cao (שוש קירח), צמח מרכזי בהרבולוגיה הסינית, בעל טעם מתקתק, היכול לחולל פלאות בחולים אסתמטיים.
בקונטקסט הנכון, במינון הנכון ובפורמולה הנכונה. הטעם המתוק ידוע ברפואה הסינית כטעם תומך, בונה ומחזק. מנגד, נראה כי צריכה של מוצרים מתוקים כפי שהם קיימים כיום בשוק- מרוכזים ומזוקקים, עלולה דווקא להחמיר אסתמה, מאחר והיא תעודד הפרשת ליחה מוגברת. כאשר אנו באים לבחון שימוש בטעם מסויים, בצמח או במזון, ככלי תרפויטי, טוב אם נעשה לנו כלל ונשאל על התאמתו לאדם המיועד הספציפי, ועל המינון הנכון בו כמרכיב מרפא, במקום לשאול את השאלה הפשטנית, האם מזון זה "בריא או לא".
פרופ' אברהם אופיר שמש– חוקר ומרצה בכיר במחלקה למורשת ישראל באוניברסיטת אריאל בשומרון. תחומי התמחותו המדעיים הם: תולדות הטבע, תולדות המזון והתזונה, אקולוגיה וסביבה במורשת ישראל, רפואה וחומרי מרפא בארץ ישראל הקדומה, אתנובוטניקה, אתנו זואולוגיה וספרות רבנית.
אתר אישי ויצירת קשר:
http://www.ariel.ac.il/Projects/trp/GeneralInformation.asp?numRec=49
הפניות:
1. ווטסון, עמ' 24–30; S. G. Harrison, G. B. Masefield and M. Wallis, The Oxford Book of Food Plants, Oxford, University Press, 1969, pp. 87-93
2. רבי יעקב מולין, שאלות ותשובות מהרי"ל לרבינו יעקב מולין זצ"ל (מהדיר יצחק סץ), הוצאת מכון ירושלים, תש"ם, סימן כה.
3. על זיופי מזון ותרופות בימי-הביניים ראה ש' בודנהיימר, החי בארצות המקרא, ב, ירושלים, מוסד ביאליק, תשט"ז, עמ' 157–158 וביתר הרחבה במאמרי: "זיופים של מוצרים מהחי והצומח במקורות של ימי-הביניים והעת החדשה: תיאור ומאפיינים", בד"ד, 11 (תש"ס), עמ' 59 – 75.
4. אסף, ד, עמ' 188.
5. רמב"ם, הנהגת, ג, 2, 4, 11; רמב"ם, פרקי, יג, 6.
6. צרי הגוף, עמ' 222.
7. שו"ת יכין ובועז, ח"א, סימן כה.
8. בניהו, מאמרים ברשימת האזכורים רביים שבמפתח העניינים, עמ' קצז.
9. מעשה טוביה, עמ' קיג.
10. שולחן ערוך, אורח חיים, סימן שכח, סעיף לח. השווה: "שארופי רוזאדו" שהזכיר רבי יעקב חאגיז בהלכות קטנות, ח"א, סימן פו, ו ע"ב ורבי בהערות לסימן. וראה עוד ערך שוש קרח.
11. הגהותו של רבי שמואל משער אריה לבית יוסף. הובא במאמרו של מ' בניהו, "רבי שמואל משער אריה על רופאים ורפואות", קורות, ט (תש"ן), עמ' 269. פסק זה אומץ על ידי החיד"א (מאה 18) והוא הביאו להלכה בשינויים קלים בשיורי ברכה, או"ח, סימן שכח, ס"ק ג: "מי שיש לו חזה קצר ויש לו שיעול מותר ליתן בפיו סוקאר ולשלוח עכו"ם לקנותו מבשם עכו"ם". השווה ספר הרוקחים, עמ' 123: "דבש קנים – שהיא טובה לשיעול ולשעירות הגרון. וממנו נעשה סוכר אדום והוא מנקה ביותר".
12. על הסוכר הגבישי המכונה "טברזד או "סוכר נבאת", ראה רמב"ם, ביאור, מס' 289.
13. בן איש חי, שנה שניה, פרשת תצוה, הלכה ז, עמ' קטז.
14. בבלי, ברכות י, ע"ב. וכך נפסקה ההלכה ברמב"ם, הלכות תפילה ונשיאת כפים, ו, ד ובשולחן ערוך, אורח חיים, סימן פט, סעיף ג.
15. שו"ת הרדב"ז, ח"ד, סימן רלח, סו ע"א.
16. שו"ת פעולת צדיק, ח"ב, סימן קפ.
17. "אכילה על הדם". ויקישיבה. 7 יולי 2010. רשת. נובמבר 2013.
לעיון נוסף
למעבר למאמרים בנושא מנהגי תזונה וסגנונות טיפול מסורתיים
למעבר למתכונים מתוקים ופחות מזיקים
דירוג המתוקים של המרכז לרפואה מסורתית
הסוכר ברפואה הסינית
